אמפתיה בניגוד להזדהות כלפי עצמנו והאחר

רובנו מכירים את ההבדל בין הזדהות יתר לאמפתיה כלפי הזולת. אך האם אנחנו מיישמים את זה כלפי עצמנו ? אתחיל מההתחלה:

כשחברי בצרה, בכאב, בתסכול, בחרדה ... האם אני מזדהה איתו ונופלת איתו לבור הכאב שבו הוא נמצא ועכשיו שנינו בבור ולא יכולים לצאת? או, שאני מצליחה להיות אמפתית אליו ולעמוד על שפת הבור ולתת לו חבל? אני מניחה שרובנו מודעים לכך וכנראה שמצליחים כך לנהוג ברוב הפעמים.

אך מה עם עצמנו ? ובמיוחד בימים אלה ? כשאנחנו בבהלה, דאגה, כעס, עצב.... האם אנחנו מזדהים עם הכאב שלנו ולגמרי בתוך הבור של עצמנו? או שאנחנו יכולים להתבונן על עצמנו כשאנו חווים את הרגשות הקשים האלה ולעורר את האמפתיה אל עצמנו שכן זה כל כך טבעי שניפול לתוך הרגשות האלו סביב זה שהכל נשבר, משתנה וחוסר הוודאות מרחף על פני הכל. וכאן , בדיוק בנקודה הזו, אם אנחנו מצליחים לראות ולקבל את זה שנפלנו לרגשות הקשים, הפכנו לחבר שעומד על שפת הבור של עצמנו 😊 ויצרנו את המקום האמפתי של עצמנו אל עצמנו. מאחלת לכולנו כמה שיותר אמפתיה עצמית שתוביל לעוד ועוד אמפתיה לאלו שסביבנו. כי כולנו זקוקים תמיד לאיכות הזו ועוד יותר ממנה בימים האלה.🥰