בתוך חדר הטיפולים וגם בשיחות עם חברים לאורך השנים, אני שומעת אנשים שמספרים לי שהחיים הובילו אותם, לקחו אותם. חלקם אף מתארים שהחיים זרקו אותם מקיר לקיר.
הם אומרים, שמעולם לא עצרו לבדוק:
מה הם רוצים? מה הם מרגישים? מה הצרכים שלהם?
כשאני שואלת אותה למה ?
הם עונים:
שלא היה להם זמן .
הם גם לא ידעו איך לעשות את זה, מה לשאול את עצמם.
וגם אם היו יודעים לשאול, ממילא הם לא יודעים את התשובות אז בשביל מה בכלל להתחיל לשאול את השאלות .
וגם אם ימצאו תשובות, זה עדין יצריך מהם כל כך הרבה ... להתגבר על פחדים. לצאת מאזור הנוחות .
אז הם העדיפו להישאר באותו מקום ולהמשיך לכבות מבלי לדעת את אש החיים....
במסגרת הסטאז' בלימודים של הפסיכותרפיה הטראנספרסונלית שלי לפני יותר מעשור, התחלתי ללוות חולים סופניים. אם מקשיבים לאנשים סופניים או גם לאנשים מבוגרים על מה הם מצטערים בסוף חייהם, אפשר לשמוע שוב ושוב את אותן תחושות פספוס. זה כל כך חוזר על עצמו שהחלטתי לרכז לפניכם:
אז על מה אנשים מצטערים בסוף חייהם?
1. שלא לקחו מספיק סיכונים בחיים והלכו אחרי החלומות שלהם כי נתנו לפחד ולאזורי הנוחות לשלוט בהם.
2. שלא היה להם את האומץ להביע את הרגשות והצרכים שלהם כי פחדו מהתגובה של האחרים.
3. שהתחשבו כל חייהם באיך האחרים רואים אותם ומה הם חושבים עליהם וכך חיו את החיים שאנשים אחרים ציפו מהם לחיות ולא את החיים שהם רצו לחיות.
4. שלא סיימו מערכות יחסים גרועות מוקדם יותר.
5. שחשבו יותר מידי במקום לעשות.
6. הפחד משינוי גרם להם לשקר לאנשים אחרים ואפילו לעצמם שהם מאושרים למרות שעמוק בפנים הם רצו באמת לחיות.
7. שלא הביעו יותר אהבה לאנשים שהיו חשובים בחייהם ולקחו את המשפחה שלהם (ילדים, הורים ובני זוג) כמובנים מאליהם כל חייהם.
רק בסוף החיים הם ראו והבינו שהקרובים ביותר הם אלו שהיו ונשארו איתם עד הסוף.
דווקא בימי קורונה אלה כשיש קושי ואולי סימני שאלה על איך התנהלנו עד היום ומה יהיה בעתיד,
אולי זה הזמן להתחיל תהליך שבמהלכו אולי אפשר יהיה קצת יותר להתקרב אל עצמנו
ולבחור איך לחיות את החיים היקרים שעוד נותרו כדי לא להצטער ולהרגיש תחושת החמצה בסוף החיים.
מזמינה אתכם לערב מבוא חינם לסדנת זום ואם ימצא חן בעיניכם אולי תמשיכו לסדנה...
כל הפרטים בלחיצה על הכפתור האדום כאן למטה.
Kommentare