אנחנו מומחים בלהסתיר.
מסתירים מהאחר. אך עוד יותר מעצמנו.
צובעים את השער הלבן, ממלאים את הקמטים
וממשיכים בהסתרה פנימית בחסות מרוץ החיים.
במקום להתמודד עם מה שכואב
אנחנו בורחים מעצמנו, העיקר לא לפגוש.
לא לפגוש את הזקנה.
לא לפגוש את המוות שאורב לכולנו.
לא לפגוש את הכאב, הפגיעות, חוסר האונים, הפחד והצער.
וכשהרגשות האלה קצת עולים אנחנו אלופים בלידחוק אותם פנימה
העיקר לא לפגוש כי אז אולי נצטרך להתמודד.
אז המשבר הגיע ובינתיים לא עושה רושם שהוא הולך. וככל שהוא מתמשך הוא חושף ומכריח אותנו להתמודד עם האמת. האמת שאותה אנו מסתירים וממנה בורחים.
בורחים מלהתמודד עם הבעיות בקשרים שאנו עושים עם האנשים הקרובים לנו ביותר.
בורחים מלהיות בקשר עם עצמנו.
בורחים מלשהות עם קושי כי לא יכולים לשאת חוסר וודאות.
כשאנחנו נשאלים מה שלומנו אנחנו אומרים "בסדר" ולגמרי מתכוונים לזה
כשלעיתים ממש לא בסדר...
כי ה"בסדר" הזה שומר עלינו מלחשוף את הבעיה
ולהתחיל להתמודד עם דברים שאנחנו מסרבים לפגוש.
כל מה שיוצא עכשיו היה שם תמיד.
כאב, צער, פחד, חוסר וודאות, אשמה, חרדה, ריצוי, כעס בלתי נשלט, סטרס....
פשוט כבר אי אפשר לכסות.
בעיות בזוגיות שאיתן אין לנו כוחות להתמודד
בעיות בקשר שלנו עם הילדים שמהן אנחנו מתעלמים
חוסר שביעות רצון מהדרך המקצועית שלנו שלא מאפשרת לנו לבטא את עצמנו בעולם
קושי עם עודף המשקל שלנו
כל הדברים שמהם ברחנו נמצאים איתנו בהסגר וכבר אי אפשר לברוח.
המשבר הזה בא לחשוף.
קודם כל את הדברים החיצוניים ואח"כ את העמוקים יותר .
כבר אי אפשר לשים את מסכת ה"הכל בסדר" כי עכשיו רואים את השורשים הלבנים. אבל, אולי דווקא עכשיו יותר בסדר מתמיד? אולי נגלה שאנחנו בעצם יפים עם השער הלבן והקמטים ? אז אולי סוף כל סוף נסכים לפגוש את האמת, זו שחיכתה רק להיחשף, גם אם היא כואבת. ואחרי שיכאב ואולי גם תוך כדי, נרגיש הכי קרוב שאפשר לעצמנו ולאחר, רק ואולי בזכות - ההסגר.
Comentários